במסגרת פסק הדין בתביעה שהוגשה נגד עיריית סח'נין ומשרד החינוך, התובעת, החליקה במדרגות בית הספר ותפוצה ב - 190 אלף שח לאחר שנפגעה בתאונה כשהייתה קטינה וזכתה בפיצויים משמעותיים עקב הרשלנות שהובילה לפגיעתה.
התביעה שהוגשה נגד עיריית סח'נין בטענה שהעירייה, בתור הבעלים והמחזיקה של בית הספר, אחראית לתחזוקה שלו ולא ביצעה זאת כראוי, מה שגרם לתאונה. לעומת זאת, העיריה ומשרד החינוך כל אחד מהם ניסה לזרוק את האחריות זה על זה, כאשר שניהם כפרו באשמתם וטענו שהשני הוא האחראי לניהול ולתחזוקה של בית הספר.
במהלך המשפט הוצגו עדויות מצד התובעת ואמה, שתיארו את נסיבות התאונה ואת ההשלכות שלה על חייה של התובעת. מצד ההגנה, העיד מנהל אגף החינוך מטעם העיריה, וניסו להציג ראיות המצביעות על כך שהתחזוקה בוצעה כראוי. חלק מהראיות שנדרשו, כגון תיעוד רפואי ותמונות ממקום התאונה, תרמו לבניית תמונת המצב.
בית המשפט הורה כי הפיצוי יכלול פיצוי עבור כאב וסבל, פגיעה בכושר ההשתכרות, הפסדי פנסיה, עזרת זולת, והוצאות רפואיות ונסיעות שנוצרו כתוצאה מהתאונה. בנוסף, העיריה נדרשת לשלם שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהסכום הכולל ולהחזיר את האגרה ששולמה על ידי התובעת.
השופטת החליטה כי משרד החינוך ישפות את העיריה ב-50% מסכום הפיצויים שהעירייה מחויבת לשלם לתובעת, מה שמשקף את ההבנה ששני הגופים אחראים לבטיחות ולתחזוקה בבתי הספר.
המשפט העלה נושאים חשובים בנוגע לאחריות של רשויות ציבוריות ומוסדות חינוך לספק סביבה בטוחה ותקינה לתלמידיהם, והדגיש את הצורך בפיקוח ובביצוע תחזוקה ראויה.
פסק הדין הזה מדגים את האחריות המשפטית שעל הרשויות והמוסדות לדאוג לתחזוקה ראויה של מתקניהם ולבטיחות המשתמשים בהם, ומשקף את החובה לפצות נפגעים במקרה של רשלנות שגרמה לנזק.
פסק דין
בפניי תביעה לפיצוי בעקבות תאונה שאירעה ביום XXXXXX לתובעת, אז - קטינה ילידת X.X.1997, במהלך לימודיה בחטיבת הביניים אלחלאן בעיר סח'נין, כאשר לטענתה, בעת שירדה במדרגות המובילות אל השירותים, החליקה עקב מים שהיו על המדרגות ונפגעה ברגלה השמאלית.
במועד התאונה היתה התובעת כבת 12, כיום הינה כבת 26 ו - 4 חדשים, אחות מוסמכת במקצועה.
בתאונה נגרמו לתובעת שברים מרוסקים בפטישון הפנימי ובפטישון החיצוני בקרסול שמאל; בגין כך נקבעה לה על ידי ד"ר דוד קרת, מומחה מטעם בית המשפט, נכות בשיעור 5% לפי תקנה 35(1)((א)-(ב) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל) - מותאם, בגין הגבלה קלה בתנועות הקרסול, וכן נכות בשיעור 5% לפי תקנה 75(1)(א)-(ב) לתקנות המל"ל - מותאם, בגין הצלקת שנותרה במקום הניתוח שעברה לאחר הפגיעה.
התביעה הוגשה נגד עיריית סח'נין (להלן: העיריה), בתור הבעלים והמחזיקה של מבנה בית הספר ומעסיקתו של צוות התחזוקה, התפעול והנקיון שלו. התובעת לרשלנותה של העיריה כלפיה, בשל המפגע הנטען במדרגות בית הספר.
העיריה כפרה בכתב ההגנה מטעמה בטענותיה של התובעת, וטענה כי האחראי לאירוע התאונה, אם בכלל, הוא משרד החינוך, מעסיקו של צוות ההוראה בבית הספר, מי שאחראי, לטענתה, להפעלת צוות התחזוקה והנקיון של בית הספר, לרבות לסילוק מפגעים משטחו. בהתאם, הגישה נגדו העיריה הודעה לצד שלישי.
משרד החינוך כפר בכתב ההגנה מטעמו הן בטענות התובעת והן בטענות העיריה וטען כי האחריות, אם בכלל, מוטלת על העיריה, מעסיקתם של עובדי הנקיון בבית הספר.
בנוסף כפרו העיריה ומשרד החינוך בטענות התובעת לעניין פגיעתה, נכותה ונזקיה הנטענים.
במסגרת מחלוקת זו ביניהם ביקשו הצדדים להסתמך על הראיות הבאות: מטעם התובעת העידו היא ואמה; בנוסף ביקשה להסתמך על תמונות מקום התאונה, תיעוד רפואי, חוות דעת המומחים, אישורי בית הספר, היתר עיסוק בסיעוד, תלושי שכר וקבלות. מטעם העיריה העיד מר נביה אבו סאלח, מנהל אגף החינוך בעיריה (להלן: מר אבו סאלח), וכמו כן ביקשה להסתמך על חוות הדעת הרפואיות; בנוסף ביקשה להעיד חוקר מטעמה, אשר גבה הודעה ממנהל בית הספר דאז, מר עומר בדארנה. משרד החינוך ביקש להעיד את המנהל מר בדארנה, אלא שזה לא התייצב לעדות בשל מצבו הרפואי; בנסיבות אלו לא הותרה הגשת ההודעה שנגבתה ממנו, כנטען. משרד החינוך לא הביא עד אחר במקומו.
התקיימו שתי ישיבות הוכחות, בראשונה העידו התובעת ואמה בחקירה ראשית ונגדית, בשניה העיד מר אבו סאלח בחקירה ראשית ונגדית. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.
נסיבות התאונה
למעשה, לעניין נסיבות התאונה ואופן התרחשותה עומדת בפני בית המשפט עדות התובעת לבדה. בעדותה מסרה, כי התאונה אירעה בעת שיצאה להפסקה הגדולה שבין השיעורים מכתתה, הממוקמת בקומה הרביעית והאחרונה של מבנה בית הספר. התובעת הסבירה בעדותה, כי לפני הרחבה המובילה לכיתות ישנה כניסה לשני חדרי שירותים, מצד אחד - לבנים ומצד שני - לבנות (פרוט' א', עמ' 2, שורה 33 ואילך). כך עולה, יש לציין, גם מתמונות מקום התאונה שהוגשו על ידי התובעת.
התובעת הסבירה, כי החליקה בין המדרגה הרביעית לשלישית מלמעלה, על מים שהיו על המדרגות ואותם ראתה, ומצאה עצמה על רצפת הקומה השלישית, ליד המדרגות היורדות אל הקומה השניה (שם, עמ' 3, ש' 28 - 29), כשסביבה תלמידים ומורֶה שהיא איננה מכירה; המורה, כך העידה, אחז בה, ביקש ממנה לדרוך על הרגל, וכאשר ניסתה ולא הצליחה, לקח אותה אל חדר המורים (שם, עמ' 4, ש' 1 ואילך).
בחקירתה הנגדית הסבירה התובעת, כי היתה כל הזמן נזילת מים מהשירותים, וכי ראתה את המים ברדתה במדרגות (שם, עמ' 8, ש' 27-26). כן שבה והעידה, כי החליקה במדרגות בשל המים (שם, עמ' 9, ש' 9).
עוד העידה התובעת, כי אינה זוכרת אם היו מים גם במפלס הרצפה אליו הגיעה לאחר ההחלקה, אך העידה כי ראתה מים במדרגות בלבד (שם, עמ' 14, ש' 35-25). היא שללה כי המים היו בכל רחבת קומת הכתה, והסבירה כי היו רק במדרגות, ליד שירותי הבנים (שם, עמ' 15, ש' 31 ואילך).
בתשובה לשאלות בית המשפט הוסיפה התובעת והסבירה, כי המים היו בארבע המדרגות העליונות מתוך שמונה המדרגות שבגרם המדרגות בו ירדה, בצד בו נמצא חדר השירותים, עד לאמצע רוחב המדרגות לערך, כאשר חציין השני היה יבש (שם, עמ' 19, ש' 35 ואילך).
אכן, עדותה של התובעת בדבר נסיבות התאונה הינה עדות יחידה של בעל דין, ובהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ניתן לקבלה ולבסס על פיה ממצאים עובדתיים רק אם נמצא להם סיוע בתשתית הראייתית.
סיוע לעצם הטענה כי התובעת נחבלה בבית הספר ניתן למצוא במסמכים הרפואיים המיידיים לאחר התאונה; למסמכים אלו, הנערכים בטרם קיבל הנפגע יעוץ משפטי או אחר, נתונה מידה רבה של אותנטיות ומהימנות: בענייננו, בהפנייה לחדר המיון בבית החולים לגליל שקיבלה התובעת בקופת החולים (ת/1) נכתב כי "לדברי האבא נחבלה בקרסול השמאלית בביה"ס", בסיכום האשפוז הראשון מבית החולים, בו נכתב "לדברי האם ביום קבלתה נפלה בבית הספר ונחבלה ברגל שמאל, נבדקה בקופ"ח והופנתה למיון".
אינני סבורה כי העובדה שהתובעת, המלווֶה שלה או אמה לא פירטו בפני רופאי קופת החולים ובית החולים את סיבת ההחלקה ולא ציינו בפניהם כי החליקה בשל מים, צריכה להיות לתובעת לרועץ. כאמור, על פי רוב נהנית הגרסה הנמסרת בתיעוד הרפואי הראשוני הסמוך לתאונה, ממידה רבה של אותנטיות ומהימנות; עם זאת, דברים אלו יפים מקום שבתיעוד הרפואי נמסרה גרסה שונה מזו שנמסרה בשלב מאוחר יותר; בענייננו, אין מדובר בגרסה אחרת, שונה, לאירוע התאונה; לכל היותר ניתן לראות בכך משום חוסר פירוט של נסיבות התאונה, מקום שהתובעת לא נדרשה למעשה למסור פרטים על אופן אירוע התאונה, ואשר אין בו כדי לסתור את הגרסה המלאה, להפריך את גרסתה או לפגוע במהימנותה (ראו ת"א (ת"א-יפו) 47679-10-12 אשרף מסארווה נ. הכשרת היישוב בע"מ [17.6.2015); (ת"א (טבריה) 9748-04-19 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [28.2.2022], ערעור על פסק הדין (ע"א (מח' נצרת) 9212-04-22 [18.7.2022]) נדחה); ויוזכר, כי כאשר נשאלה התובעת האם סיפרה על נסיבות התאונה לכל מי ששאל אותה לגביה, השיבה - "אף אחד לא שאל אותי חוץ מההורים שלי", וכאשר נשאלה מה סיפרה לרופאים, הסבירה כי סיפרה שהחליקה בבית הספר ואיבדה הכרתה, אך לא סיפרה היכן בדיוק נפלה, משום שלא נשאלה על כך (שם, עמ' 10, ש' 30 ואילך).
בנוסף, עדותה של התובעת בעניין סיבת נפילתה היתה עקבית, יציבה וקוהרנטית. היא העידה, כאמור, כי מקור המים על המדרגות היה בנזילה שהיתה כל הזמן מהשירותים; היא חזרה והסבירה שוב ושוב את מיקום חדר השירותים ביחס לגרם המדרגות, הסבירה היכן בדיוק היו המים על גבי המדרגות, והיכן לא היו (לא ברחבת הכיתות לפני המדרגות, לא על חציין המרוחק של ארבע המדרגות העליונות ולא בארבע המדרגות התחתונות). אכן, פרטים מסויימים, כגון באיזו שעה קרתה התאונה, לאחר איזה שיעור, מי היה המורה בו, אילו נעליים נעלה, מיהם התלמידים שעמם ירדה ומה שם המורה שניגש אליה, לא זכרה התובעת; את חוסר זכרונה לגבי הפרטים האמורים, שאינם מהותיים או משמעותיים, יש לייחס לכך שעדותה נשמעה למעלה מ - 13 וחצי שנים לאחר התאונה, ועל כן אין בכך כדי לערער את אמינותה. לעומת זאת, את נסיבות החלקתה זכרה היטב, וכשנשאלה האם היא זוכרת כיצד קרתה התאונה, השיבה - "בטח, כן. אני לא שוכחת, הכאבים לא יכולה לשכוח" (שם, עמ' 7, ש' 35-34).
אשר לזהוּת התלמידים שהיו עמה הסבירה התובעת, כי אלו לא המשיכו ללמוד עמה עד לכתה י"ב, שכן היא עברה לבית ספר אחר (שם, עמ' 16, ש' 13 ואילך, ש' 29 ואילך). לגבי זהות המורה שניגש אליה לאחר הנפילה, הסבירה כי לא ביררה את שמו משום שהיתה טרודה בהשלכות התאונה (שם, שם, ש' 19 ואילך); מצאתי לנכון לקבל הסברים אלו ולקבוע, כי העובדה שלא הובאו עדי ראיה לתאונה, בין מהתלמידים ובין מהמורים, אין בה כדי לערער את גרסת התובעת.
סיכומו של דבר, עדותה של התובעת לעניין נסיבות התאונה היתה משכנעת והתרשמתי כי היא משקפת את השתלשלות העניינים כפי שאירעה בפועל.
אכן, בכתב התביעה נטען, כי התאונה אירעה במדרגות המובילות אל השירותים, בעוד שבמסגרת עדותה הבהירה התובעת שוב ושוב, כי חדרי השירותים היו באותה קומה של הכיתות ולא בקומה נפרדת (שם, עמ' 14, ש' 9 ואילך; ושוב עמ' 15, ש' 22 ואילך), וגם הדגימה זאת באמצעות שרטוט שערכה (נ/1); במילים אחרות, התובעת העידה כי התאונה אירעה במדרגות היורדות מהשירותים; אלא שאין בידי לקבל את טענות העיריה ומשרד החינוך לפיהן מדובר בשינוי חזית אסור; לטעמי, אין מדובר בפרט מרכזי, ואפשר שההבדל בין הגרסאות נובע מחוסר הבנה של עורך הדין או מחֲלוף הזמן מאז התאונה ועד למועד הגשת התביעה, כתשע שנים; כמו כן, כיוון שישנם חדרי שירותים בכל אחת מקומות המבנה, כפי שהעיד עֵד הנתבעת, מנהל אגף החינוך בעיריה, מר אבו סאלח (פרוט' ב', עמ' 7, ש' 24-22), הרי שלמעשה, גרם המדרגות בו החליקה התובעת אכן הוביל אל חדר שירותים, מה שעשוי להסביר את מה שנכתב בכתב התביעה.
מכל מקום, משהוכחה בפניי בצורה ברורה וחד משמעית ליבת גרסתה של התובעת, קרי, כי החליקה במדרגות בשל מים שנזלו מהשירותים שבקומת הכתה שלה, אינני מוצאת לנכון לייחס משקל משמעותי לסתירה זו.
עדותה של התובעת, שכאמור היתה אמינה בעיניי, לא נסתרה; לא בחקירתה הנגדית, הן על ידי ב"כ העיריה והן על ידי ב"כ משרד החינוך, ולא בעדויות נגדיות כלשהן.
מר אבו סאלח, מנהל אגף החינוך בעיריה, טען שלא דווח לו על התאונה, וכי לא מצא אצלו באגף דיווח אודותיה, אך אישר כי לא בדק בבית הספר עצמו (שם, עמ' 4, ש' 20 ואילך); ואילו מטעם משרד החינוך לא הובאו עדים, גם לא עד חלופי במקום מנהל בית הספר, לאחר שהסתבר כי נבצר ממנו להתייצב לעדות, וכאשר בין ישיבת ההוכחות הראשונה, בה העידו התובעת ואמה, ובין ישיבת ההוכחות השניה, שנועדה לעדי העיריה ומשרד החינוך, היה פרק זמן נכבד של שנה ושלושה חדשים, די והותר זמן לאתר עד חלופי.
לכך יש להוסיף, כי על פי עדותה של התובעת, מנהל בית הספר ידע על התאונה, שכן היה במקום (פרוט' א', עמ' 9, ש' 22 - 23); יש איפוא טעם רב בטענת ב"כ התובעת בסיכומיו, לפיה אי הצגת דו"ח התאונה, שחובה על בית הספר לערכו לאחר כל תאונה, על פי הוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך שצוטטו בסיכומיו (המקור לא הובא; אולם בהעדר התנגדות או הכחשה בסיכומי העיריה ומשרד החינוך, מצאתי לקבל את הציטוט), תיזקף לחובת העיריה ומשרד החינוך; כך על פי הכלל לפיו במקרה של הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית, הנוגעת ללב המחלוקת בין הצדדים, חזקה כי ראיה זו אינה תומכת בגרסת הנמנע ואף יש בה כדי להזיק לו (ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(11), 736, 760 [1980]; רע"א 12/15 עזבון המנוח אליה פרג' ז"ל נ' אסף אלעזר [1.3.2015]. כאמור, מנהל בית הספר, או עד אחד מצוות ההנהלה או ההוראה, לא הובא על מנת לסתור את טענת התובעת לפיה ידע אודות התאונה, ודו"ח התאונה עצמו לא הוצג.
אוסיף, כי אין בידי לקבל את טענת העיריה, לפיה התאונה אירעה בשל אובדן הכרה של התובעת. טענה זו נסמכה על תרשומת בתעודה רפואית מיום 13.11.2009, יומיים לאחר התאונה, בה כתב רופא הילדים של התובעת בקופת החולים כי "הנ"ל לאחר שברי השוק רגל שמאל - בנוסף לסיפור של התעלפויות ואיבוד הכרה חוזר על עצמו - בוצע בעבר EEG CT תקינים." ראש וראשון, העיריה ומשרד החינוך לא הציגו תיק רפואי של התובעת, המעיד על מקרים חוזרים ונשנים אלו של התעלפויות; שנית, מסיכום האשפוז הראשון של התובעת בבית החולים לגליל (12-10.11.2009) עולה, כי רק במהלך האשפוז טענה אמה של התובעת, לאחר שלמחרת התאונה הופיעו אצל התובעת בחילות והקאות, כי כנראה איבדה את הכרתה לאחר הנפילה. עניין אובדן ההכרה לא צויין לא בהפנייה מקופת החולים ולא בקבלה בבית החולים, ולמעשה אין כל ודאות כי אכן אירע, מעבר לעדות התובעת כי מצאה עצמה על הרצפה שמתחת לגרם המדרגות. התובעת הסבירה בעדותה, כי בילדותה המוקדמת, כאשר נפלה או קיבלה מכה כואבת, איבדה לעיתים את ההכרה, כביטוי של לחץ נפשי (סטרס) (פרוט' א', עמ' 11, ש' 19 ואילך). עניין זה אושר גם בעדותה של אמה (שם, עמ' 26, ש' 2 ואילך). עדות זו נראתה אמינה בעיניי (יש לזכור כי התובעת אחות מוסמכת ובעלת רקע רפואי). מכל מקום, בהעדר אינדיקציה ברורה לאובדן הכרה הקודם לנפילה במדרגות, נותרה טענה זו של העיריה בגדר ספקולציה ותו לא.
מכל המקובץ לעיל אני מקבלת את גרסת התובעת לאירוע התאונה, וקובעת כי זו אירעה בשל החלקתה על מים שנזלו משירותי הבנים אל המדרגות היורדות מקומת כתתה של התובעת.
האחריות
דומני שלא יכולה להיות מחלוקת, כי הימצאות מים על משטח המשמש להליכה, לא כל שכן - על מדרגות המשמשות לעלייה וירידה, יוצרת סיכון בלתי טבעי ובלתי סביר, ודאי במקום המשרת ציבור רחב של ילדים ומבוגרים: משטחי בית הספר, לרבות גרמי המדרגות, אמורים להיות יבשים ופנויים ממכשולים.
אכן, לא ניתן להציב מנקה בכל מטר מרובע של בית הספר; אולם, ראשית, מעדות התובעת, בה נתתי כאמור אמון, עולה כי לא היה מדובר במקרה נקודתי של נזילה רגעית או שפיכת מים אקראית על ידי תלמיד או אחר, דבר אותו קשה אולי לאתר ולסלק באופן מיידי, אלא כי בעיית נזילת המים מהשירותים היתה בעיה מתמשכת, וכפי שהיתה ידועה לתובעת, היתה ידועה, או לכל הפחות אמורה להיות ידועה, לצוות בית הספר, בין צוות התחזוקה והנקיון ובין צוות ההוראה, ולהיות מטופלת בהתאם; אם היה מדובר בברז שבור או בצנרת לא תקינה, היה מקום לתקן את המצב מיידית; בינתיים היה מקום להציב שלטי אזהרה, לדאוג לייבוש שוטף של המקום או אף לחסום את המעבר הסמוך לשירותים, ולהותיר רק את החלק המרוחק מהם פנוי למעבר.
שנית, אינני סבורה כי הצבת עובדת נקיון אחת במשך שעות הלימודים (להבדיל מצוות גדול יותר של מנקות המגיעות בסיום הלימודים), בבית ספר רחב ידיים, הכולל, לפי עדותו של אבו סאלח, ארבעה קומפלקסים (פרוט' ב', עמ' 3, ש' 18) ולא פחות מ - 18 תאי שירותים, שלושה בכל אחד משני חדרי השירותים (לבנות ולבנים), הנמצאים בכל אחת משלוש קומות הלימוד (שם, עמ' 7, ש' 23-22), עולה כדי נקיטת אמצעי זהירות סבירים. קשה להלום כיצד אמורה עובדת נקיון אחת לדאוג לבדה לכך שכל 18 תאי השירותים יהיו נקיים ויבשים לאורך כל יום הלימודים.
האחריות לתיקון תקלות פשוטות בתשתית השירותים והאחריות לנקיון ולטיפול בנזילות מים מוטלות על אב הבית, המועסק על ידי העיריה (עדותו של מר אבו סאלח, שם, עמ' 3, ש' 18 ואילך; עמ' 7, ש' 28 ואילך); הוא זה שאמור להודיע למזכירת בית הספר, כאשר הוא מאתר נזילת מים בשטח בית הספר, והיא זו שאמורה לשלוח למקום את עובדת הנקיון (שם, עמ' 8, ש' 7 ו אילך) - שתיהן עובדות העיריה; תיקון תקלות משמעותיות יותר אף הוא באחריות העיריה, באמצעות קבלן משנה מטעמה (שם, עמ' 9, ש' 16 ואילך). מכאן, שמחדל אי הטיפול בנזילת המים מהשירותים, שגרמה לתאונה, מצוי לפתחה של העיריה.
מאידך, מר אבו סאלח העיד, כי מי שקובע את מספר עובדות הנקיון השוהות בבית הספר במהלך שעות הלימודים הוא מנהל בית הספר (שם, עמ' 4, ש' 18-17; עמ' 5, ש' 10); עדות זו לא נסתרה. בנוסף, על מנהל בית הספר חלה חובת פיקוח-על על המתרחש בין כתלי בית ספרו, וכאשר מדובר בבעיה מתמשכת של נזילת מים מחדר השירותים, עליו להיות ער ומודע לכך, בשים לב לסיכון הנובע מקיום מים על המדרגות, ולדאוג כי העניין ידווח לעיריה ויטופל בהתאם ובמהירות האפשרית.
אעיר, כי שונה המקרה דנא מהמקרה אליו הפנה משרד החינוך בסיכומיו, בע"א 7008/09 עבד אלרחים נ' עבד אלקאדר ואח' [7.9.2010], בו נקבע כי אין להרחיב את אחריות משרד החינוך לכל ליקוי בטיחותי בבתי הספר בארץ; באותו מקרה, הן צוות התחזוקה והן צוות ההוראה היו כולם עובדי הרשות המקומית; איש מהמעורבים לא היה עובד משרד החינוך, ובהתאם לכך הקביעה האמורה; אלא שבענייננו, צוות ההוראה מועסק על ידי משרד החינוך, ומכאן אחריותו השילוחית למעשיו ולמחדליו של מנהל בית הספר וצוות הניהול וההוראה.
בשקילת אחריותם של צוות התחזוקה והנקיון מחד ושל צוות הניהול וההוראה מאידך ובשים לב לכך שלמעשה אחריותם משולבת ומעורבת זו בזו, מצאתי לנכון להשית עליהם את האחריות לאירוע התאונה בחלקים שווים.
יחד עם זאת, מצאתי לנכון לייחס לתובעת אשם עצמי תורם. התובעת העידה, כי נזילת המים מהשירותים אל המדרגות היתה בעיה מתמשכת, קרי, היתה מודעת לה לאורך זמן; היא גם העידה, כי ראתה את המים על גבי המדרגות כאשר החלה לרדת בהן. לכך יש להוסיף את חובתו הכללית של כל אדם לשים לבו לאן הוא הולך ולהיזהר בדרכו, גם אם רק בן 12 (חסר שבועיים) במועד התאונה; בנסיבות המקרה, אך בשים לב לגילה של התובעת, מצאתי לנכון להשית עליה אשם תורם בשיעור מתון ביותר של 10%.
הפגיעה והנכות
כאמור, בתאונה נגרמו לתובעת שברים מרוסקים עם תזוזה בפטישון הפנימי והחיצוני של קרסולה השמאלי. לבית הספר הוזעק בעלה של דודתה של התובעת (כפי הנראה משום שצוות בית הספר ידע שהוריה עובדים במקומות מרוחקים), שהסיע אותה לקופת החולים המקומית, שם הופנתה לחדר המיון של בית החולים לגליל; בצומת יעד הועברה התובעת לרכבה של אמה, שקיבלה הודעה על התאונה ופגשה את רכב הדוד בדרך.
בבית החולים בוצע שחזור סגור וקיבוע חיצוני בגבס, אולם כיוון שהשברים לא קובעו בעמדה מקובלת הומלץ להורי התובעת לבצע קיבוע פנימי בניתוח. התובעת שוחררה איפוא מהאשפוז הראשון בן שלושה הימים (12-10.11.2009) ושבה והתאשפזה ביום 15.11.2009 לצורך ניתוח השתלת קיבוע פנימי בשבר, עד ליום 18.11.2009. שנה בדיוק לאחר התאונה נותחה לצורך הוצאת הקיבוע מהעצם, לקתה עקב כך בהקאת מרובות התאשפזה שוב לשלושה ימים (12-10.11.2010). היתה במעקב מרפאות בית החולים לגליל ועברה טיפולי פיזיותרפיה. כמו כן היתה במעקב בקופת החולים עד לחודש פברואר 2011; לאחר מכן היתה במעקבים בודדים וספורים, פעמיים בשנת 2014 ופעמיים בשנת 2015. מאז ועד היום לא הוצג כל תיעוד רפואי המעיד על כי התובעת מטופלת בגין התאונה.
על פי אישור בית הספר שהוצג, התובעת נעדרה מלימודיה מיום התאונה ועד ליום 23.12.2009, ושבה ללימודים סדירים עם תום פגרת החורף ביום 9.1.2010, סך הכל כשני חדשי העדרות.
לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר ראיק סעיד, מומחה מטעם התובעת, לפיה נותרה לה נכות בשיעור 10% לפי תקנה 48(3)(א) לתקנות המל"ל, בגין הגבלה בתנועות הקרסול, ונכות בשיעור 5% לפי תקנה 75(1)(א)-(ב) (מותאם) לתקנות המל"ל בשל הצלקת הניתוחית, סך הכל 14.5% במשוקלל ולצמיתות.
מטעם העיריה ומשרד החינוך הוגשה חוות דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן, שקבע כי השבר התאחה בעמדה תקינה והותיר הגבלה קלה בכיפוף הדורסלי בלבד, מה שמקנה לה נכות של 5% בהתאם למחצית תקנה 35(1)(ב) לתקנות המל"ל. כן "הסכים" עם הנכות בשיעור 10% שקבע מומחה התובעת בגין הצלקת (כאמור, מומחה התובעת קבע נכות של 5% בגין הצלקת).
כאמור, ד"ר דוד קרת, מומחה בית המשפט, הסכים עם ד"ר קליגמן כי בקרסול נותרה הגבלת תנועות קלה בלבד, המקנה נכות של 5%, תוך שציין כי מצבה מאז נבדקה על ידי ד"ר ראיק כשבע שנים קודם לכן, השתפר. אשר לנכות בגין הצלקת, הסכים ד"ר קרת עם ד"ר ראיק, כי זו מקנה לתובעת נכות של 5%.
איש מהצדדים לא ביקש להפנות שאלות הבהרה לד"ר קרת או להזמינו לחקירה בבית המשפט; התרשמתי כי קביעותיו מבוססות היטב על התיעוד הרפואי ועל מימצאי הבדיקה הקלינית שערך לתובעת; אני מקבלת איפוא את חוות דעתו במלואה.
אשר לתפקודיות הנכויות: ראש וראשון, אין בידי לקבל את טענת התובעת בסיכומיה, כי לנכות בגין הצלקת משמעות תפקודית. על פי ההלכה הפסוקה, נכות פלסטית או אסתטית אינה נחשבת כנכות תפקודית, אלא אם כן מדובר בצלקות חריגות, כגון צלקות קלואידיות חמורות וכואבות או צלקות גסות ומכוערות במיוחד, או כאשר המדובר בנפגע שעיסוקו עלול להיפגע ישירות מפגיעה אסתטית, כגון שחקן במה או דוגמן (ע"א 8639/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' גבוע [18.5.2006]; ת"א (מחוזי ת"א) 1253/94 מיכאלוביץ נ' חברת הביטוח כלל בע"מ [30.12.2002]).
בענייננו מצא ד"ר קרת, כי הצלקת אינה דבוקה לבסיס ואינה רגישה. התובעת עצמה לא התלוננה על כאבים או בעיות שמסבה לה הצלקת בפני אף לא אחד משלושת המומחים על ידיהם נבדקה. בבית המשפט התלוננה אמנם על גרד באזור הצלקת בימי קיץ חמים (פרוט' א', עמ' 6, ש' 15), אולם לא הציגה תיעוד רפואי תומך. מכל אלו, לא התרשמתי כי לצלקת השלכה על תפקודה של התובעת, על השתכרותה בפועל או על כושר השתכרותה.
אשר לנכות האורתופדית, זו נקבעה, כאמור, בשל הגבלה קלה ביותר בתנועות הקרסול. ד"ר קרת מצא, כי התובעת מתהלכת ועולה במדרגות תוך נשיאת משקל שווה ותקינה על שתי כפות הרגליים, ללא צליעה. בבית המשפט העידה אמנם התובעת, כי היא סובלת לעיתים מכאבים ומנפיחות בקרסול, ועוטה תחבושת אלסטית (שם, עמ' 6, ש' 9 ואילך), אולם לא הציגה תחבושת כזו במהלך עדותה. לטענתה, בשל התאונה חדלה לרקוד בלט, לשחות ולצלול, והיא גם מוגבלת בפעילות ספורט; עם זאת, לד"ר קרת מסרה כי היא נוהגת לרוץ.
כידוע, אין בהכרח זהות בין שיעור הנכות התפקודית ובין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות: שיעור הנכות התפקודית הינו שיקול אחד - אם כי מרכזי - מתוך מכלול השיקולים שיש בהם כדי להשליך על כושר השתכרותו של הנפגע הספציפי, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו וכדומה (רע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ [11.1.2015]).
אכן, ההלכה הנוהגת לגבי קטינים היא כי על פי רוב יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על שיעור הנכות הרפואית או קרוב לכך (ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי [20.2.2008]; ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן [27.1.2014]); רע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני [20.10.2021]); עם זאת, הנחת עבודה זו ניתנת לסתירה, במיוחד כאשר מדובר בנכויות נמוכות; שכן, כידוע, דרכם של קטינים להסתגל למומם ולפתח "דרכים עוקפות" כדי להתגבר על מגבלות פיזיות ואחרות, ולנתב את דרכם ומקצועם לעתיד באופן שנכותם לא תגביל אותם, או לכל הפחות תגבילם במידה מועטת בלבד (ע"א 7008/09 עבד אלרחים נ' עבד אלקאדר שנזכר לעיל בסעיף 33). יכולת זו של קטינים להסתגל לפגיעה, באופן שהשלכתה של זו על כושר השתכרותם תהיה מזערית, קיימת במיוחד במקרים של נכויות נמוכות, עד לשיעור של 10%. במקרים כאלו, נפסק, הפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי (רע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה ואח' [22.11.2018]), תוך הפחתה מסויימת מתוך הסכום האריתמטי המלא, המשקפת את אפשרות הסתגלות הקטין למומו.
בענייננו, אמת היא כי לא ניתן להתעלם מכך שהפגיעה שאירעה לתובעת הינה פגיעה אורתופדית ומכך שד"ר קרת מצא הגבלה קלה בתנועות קרסול שמאל של התובעת; ואולם, הגם שהתרשמתי ממהימנות עדותה של התובעת ומכנות דבריה, אני סבורה כי מידת הנזק שהסבה לה התאונה הוצגה באופן חמור הרבה יותר מאשר זה שנגרם לה בפועל.
ראשית דבר, מאז התאונה חלפו כ - 14 שנים ומחצה, כאשר כאמור, המעקב הרפואי הצמוד אחר התובעת בעניין פגיעתה בתאונה הסתיים בחודש פברואר 2011 ומאז היה בביקורות ספורות נוספות, עד לאמצע שנת 2015, אז סיימה את כל מעקביה.
שנית, התובעת העידה כי שנה לאחר תום לימודיה בבית הספר התיכון פנתה ללימודי סיעוד בג'נין, שם גם התגוררה; עוד העידה, כי כאשר פנתה לתחום הסיעוד, היתה מודעת לכך שמדובר בעבודה הכרוכה במאמץ פיזי, בעמידה ממושכת על הרגליים, בהרמת חולים וכן הלאה (שם, עמ' 19, ש' 15 ואילך); מסתבר, איפוא, כי הנכות ברגלה לא הרתיעה אותה מלבחור מסלול תעסוקתי זה.
בפועל, מיד בסיום ארבע שנות הלימוד ומעבר המבחן הממשלתי, בחודש יולי 2020, החלה לעבוד במרכז גריאטרי בנס ציונה, שם היא גם מתגוררת (שם, עמ' 5, ש' 37 ואילך; עמ' 17, ש' 17 ואילך), כך עד היום. היא העידה, כי היא עובדת במשרה מלאה, עושה חמש משמרות בנות 8 שעות בשבוע, כמו שאר עובדי הסיעוד, ולעיתים גם משמרות כפולות של 13 שעות, כולל בסופי השבוע (שם, עמ' 18, ש' 1 ואילך). טענותיה לפיה מידי פעם היא מבטלת משמרות בשל כאבים בקרסול לא נתמכו בראיות כלשהן - אישורי המעסיק או עדות מטעמו. עולה, איפוא, כי מידת השפעתה של פגיעת התובעת על תפקודה הינה נמוכה ביותר ואף מזערית.
הנזק
מכל האמור לעיל, אני פוסקת לתובעת את סכומי הפיצוי הבאים בהתאם לראשי הנזק וכדלקמן:
כאב וסבל
לאור הפגיעה, שלושת האשפוזים, הניתוחים והנכויות שנותרו, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 50,000 ₪.
הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות
עם תחילת עבודתה כאחות מוסמכת השתכרה התובעת שכר של כ - 10,000 - 12,000 ₪ לחודש (נומינלי - 9-7/2020). על פי תלושי שכר שהציגה, בשנת 2022 השתכרה בממוצע סך של כ - 15,550 ₪ ברוטו נומינלי (על פי השכר המצטבר בתלוש חודש דצמבר 2022), ובשנת 2023 השתכרה בממוצע סך של כ - 16,500 ברוטו נומינלי (על פי השכר המצטבר בתלוש האחרון שהוגש - חודש יוני 2023).
התובעת לא הראתה, כי שכרה נמוך משכרם של עובדי סיעוד אחרים במעמדה ובוותק המקצועי שלה. היא לא הביאה מטעמה חברים לעבודה ולא הציגה תלושי שכר המלמדים על פער כלשהו בין שכרה ובין שכרם. אדרבא, התובעת משתכרת כיום שיעור של כ - 30% מעבר לשכר הממוצע במשק, שהוא המדד המקובל לחישוב שיעור כושר הגריעה מכושר ההשתכרות של מי שהיו קטינים במועד התאונה.
יש בכך כדי ללמד, כי למעשה לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר כלשהם עד היום, וכי התאונה שאירעה לה כ - 11 שנים לפני תחילת עבודתה המקצועית, אין בה כדי לפגוע בהשתכרותה בפועל או בכושר השתכרותה. בהתאם לא מצאתי לנכון לפסוק לה פיצוי בגין הפסדי שכר עד היום.
אשר לגריעה מכושר ההשתכרות, בשקילת כל האמור לעיל: גילה הצעיר של התובעת במועד התאונה, שיעור הנכות האורתופדית הנמוך יחסית, משך השנים שחלפו מאז אירעה, בחירתה באופן מודע במסלול תעסוקתי הכרוך בעמידה על הרגליים ובמאמץ פיזי והעדר הפסדי שכר בפועל, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה סך של 100,000 ₪, ובצירוף פיצוי בשיעור 12.5% בגין הפסדי פנסיה - 112,500 ₪.
אציין, כי חישוב אריתמטי מלא, לפי שכרה הממוצע של התובעת כיום - 16,500 ₪, שיעור הנכות האורתופדית - 5%, ומקדם ההיוון הרלוונטי (281.1), מגיע לכ - 232,000 ₪.
עזרת הזולת
בעקבות התאונה היתה רגלה של התובעת מקובעת בגבס ארוך למשך כחדשיים, תוך איסור דריכה. אין ספק, כי בתקופה זו נזקקה התובעת, רק כבת 12 לערך אז, לעזרה צמודה של הוריה, ובעיקר אמה, בפעולות היומיום, לרבות החלפת בגדים ורחצה. אמה היא גם זו שהסיעה אותה לטיפולים ולמעקבים הרפואיים. בעניין זה העידו התובעת (פרוט' א', עמ' 5, ש' 5 ואילך; עמ' 3, ש' 21 ואילך; עמ' 9, ש' 15 ואילך) ואמה (שם, עמ' 21, ש' 30 ואילך).
האם העידה בנוסף, כי על מנת לשהות ליד בתה בתקופת ההחלמה "קיבלה סופ"שים" (שם, שם, ש' 32) ולקחה ימי חופש (שם, עמ' 22, ש' 21). עם זאת, מתלושי השכר שצירפה, לחדשים אוקטובר 2009 - דצמבר 2010, עולה כי בחודש התאונה - נובמבר 2009 - ניצלה 6 ימי מחלה, כפי הנראה לצורך הטיפול בבתה, אולם מבלי ששכרה נפגע; מעבר לכך לא הובאה ראיה להיעדרות נוספת או לפגיעה בשכר (ויוזכר, כי בחודש ינואר 2010 כבר שבה התובעת ללימודיה).
לאור הצורך בעזרה צמודה למשך כחדשיים, אך בשים לב לכך שמדובר בעזרת ההורים, ללא תמורה כספית, אני פוסקת לתובעת שווי עזרה בסך של 2,000 ₪ לחודש, סך הכל 4,000 ₪, ועזרה נוספת לפי שווי עזרה בסך של 1,000 ₪ לחודש שלאחר הורדת הגבס ולחודש שלאחר ניתוח הוצאת הקיבוע הפנימי בחודש נובמבר 2020, סך הכל 2,000 ₪.
מאז חודש ינואר 2020, כאשר התובעת שבה ללמוד בבית הספר (ולמעט החודש שלאחר ניתוח הוצאת הקיבוע כאמור), אינני מוצאת כי נזקקה לעזרה או כי יש לפצותה בגין עזרה בתקופה זו ואילך, ולרבות בעתיד.
לאור האמור לעיל אני פוסקת לתובעת בפריט זה סך של 6,000 ₪, בערכי היום.
הוצאות רפואיות ונסיעות
הוצגו מספר קבלות עבור השתתפות עצמית במעקבים רפואיים ותרומה ל"יד שרה", בסכום כולל של כ - 170 ₪. כאמור, התובעת סיימה את עיקר טיפוליה בחודש פברואר 2011 ומאז היתה בביקורות ספורות בלבד. לא הוצגו קבלות עבור נסיעות או הוצאות אחרות.
בשים לב לכל אלו אני פוסקת לתובעת, על דרך האומדנא, פיצוי גלובלי בסך של 3,000 ₪ בגין ראש נזק זה, בערכי היום.
סך כל הנזק
נזקה של התובעת מסתכם איפוא, בסך של 171,500 ₪ כדלקמן:
כאב וסבל:50,000 ₪
גריעה מכושר השתכרות והפסדי פנסיה: 112,500 ₪
עזרת הזולת:6,000 ₪
הוצאות:3,000 ₪
סך הכל:171,500 ₪
מתוך סכום זה יש לנכות שיעור 10% בגין האשם העצמי התורם של התובעת, והיתרה הינה 154,350 ₪.
סיכום
לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 154,350 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את החזר האגרה ששילמה, החזר עלות חוות דעתו של ד"ר ראיק מטעמה (2,500 ₪) והחזר חלקה בעלות חוות דעתו של ד"ר קרת (1,794 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומה של כל הוצאה ועד היום (להלן: הסכום הפסוק).
הסכום הפסוק ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
אני מחייבת את הצד השלישי - משרד החינוך לשפות את הנתבעת בשיעור 50% מהסכום הפסוק, בצירוף שכר טרחת עורך דין ומע"מ בסכום כולל של 15,000 ₪ והחזר האגרה בהודעה לצד שלישי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד היום.
חיובו של הצד השלישי ישולם בתוך 30 יום מיום התשלום על ידי העיריה לתובעת, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
מיצוי זכויות רפואיות בגין שבר בצלעות
חולים עד גיל פרישה, בעלי 40% נכות רפואית (אם אחד הליקויים מזכה ב-25% נכות לפחות) או 60%, שכושר העבודה שלהם נפגע בשיעור של 50%, זכאים לקצבת נכות כללית מהביטוח הלאומי.
חשוב להתייעץ בנושא עם עורך דין נכות כללית שיידע להוביל נכונה את התיק מבחינה אסטרטגית כדי להבטיח את זכאותכם לקצבת נכות כללית.
למידע נוסף אודות קצבת נכות כללית - לחץ כאן
טפסים שימושיים - לחץ כאן
אם הפגיעה התרחשה בעקבות תאונה בזמן העבודה או בדרך ממנה או אליה אז הנפגע זכאי לדמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה.
חשוב להתייעץ עם עורך דין תאונת עבודה בנושא כדי למקסם את גובה הפיצויים בתיק.
למידע נוסף אודות תאונת עבודה - לחץ כאן
טפסים שימושיים - לחץ כאן
אם הפגיעה התרחשה בעקבות תנאי העבודה. למשל: עבודה פיזית, עבודה המצריכה ישיבה ממושכת או כל שימוש בזמן העבודה אשר תרם תרומה משמעותית להיווצרות הפגיעה, אז הנפגע זכאי שיכירו בפגיעה כמחלת מקצוע ולקבל דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה.
חשוב להתייעץ בנושא עם עורך דין תאונת עבודה שהוא גם עורך דין מחלת מקצוע.
למידע נוסף אודות מחלת מקצוע - לחץ כאן
טפסים שימושיים - לחץ כאן
לקצבת שירותים מיוחדים זכאים גברים ונשים מגיל 18 עד גיל פרישה (גברים 67 ונשים 62) המבוטחים בביטוח לאומי וזקוקים לעזרה רבה של אדם אחר בפעולות היום-יום (לבישה, אכילה, רחצה, ניידות בבית והיגיינה אישית) במשק הבית או שהם זקוקים להשגחה מתמדת למניעת סכנת חיים לעצמם או לאחרים.
חשוב להתייעץ בנושא עם עורך דין שירותים מיוחדים כדי שיידע להוביל את התיק נכונה מבחינה אסטרטגית, כדי להבטיח את זכאותכם לקבלת קצבת שירותים מיוחדים.
למידע נוסף אודות קצבת שירותים מיוחדים - לחץ כאן
טפסים שימושיים - לחץ כאן
הביטוח לאומי מספק קצבת ילד נכה לילדים עם מגבלות שונות, כולל אוטיזם, פיגור שכלי, עיכוב התפתחותי, אפילפסיה, ומצבי לקות שונים כמו חירשות, עיוורון או מגבלות פיזיות ונפשיות אחרות. זכאות לגמלה נקבעת על בסיס חומרת המגבלה והשפעתה על יכולת הילד לתפקד בחיי היום יום.
למידע נוסף אודות גמלת ילד נכה - לחץ כאן
טפסים שימושיים - לחץ כאן
אנשים שנקבעה להם נכות רפואית בשיעור של לפחות 90% בביטוח הלאומי בשל כמה ליקויים או 100% עבור ליקוי אחד, עשויים להיות זכאים לפטור ממס הכנסה.
חשוב להתייעץ בנושא עם עורך דין פטור ממס הכנסה, כדי שיידע להוביל את התיק נכונה מבחינה אסטרטגית, כדי להבטיח את זכאותכם לקבלת פטור ממס הכנסה עקב נכות רפואית.
למידע נוסף אודות פטור ממס הכנסה עקב נכות רפואית - לחץ כאן
טפסים שימושיים - לחץ כאן
נפגעים שאיבדו כתוצאה מתאונה, מחלה או פגיעה אחרת לפחות 25% מכושר העבודה שלהם, עשויים להיות זכאים לקצבה גם מביטוח אובדן כושר העבודה שלהם.
חשוב להתייעץ בנושא עם עורך דין אובדן כושר עבודה כדי שיידע להוביל את התיק נכונה מבחינה אסטרטגית, כדי להבטיח את זכאותכם לקבלת גמלה בגין אובדן כושר עבודה.
למידע נוסף אודות אובדן כושר עבודה - לחץ כאן
טפסים שימושיים - לחץ כאן
גמלת ניידות מעניקה הטבות שונות לילדים ובוגרים שיש להם ליקויים ברגליים המגבילים אותם בניידות, כדי לסייע להם להשתלב בקהילה ולפתח חיים עצמאיים. לכל הטבה נקבעו תנאי זכאות ספציפיים.
חשוב להתייעץ בנושא עם עורך דין ניידות כדי שיידע להוביל את התיק נכונה מבחינה אסטרטגית, כדי להבטיח את זכאותכם לקבלת גמלת ניידות.
למידע נוסף אודות גמלת ניידות - לחץ כאן
טפסים שימושיים - לחץ כאן
משרד התחבורה מנפיק תגי חניה למי שזקוקים לרכב כאמצעי תנועה בגלל מגבלה רפואית או מוגבלות בניידות.
חשוב להתייעץ בנושא עם עורך דין תו חנייה לנכה כדי שיידע להוביל את התיק נכונה מבחינה אסטרטגית, כדי להבטיח את זכאותכם לקבלת תו חנייה לנכה ממשרד התחבורה.
למידע נוסף אודות תו חנייה לנכה - לחץ כאן
טפסים שימושיים - לחץ כאן
קצבת הבטחת הכנסה היא קצבה המשולמת למי שהכנסתו איננה מאפשרת לו לקיים את צרכיו הבסיסיים לקיום לו ולמשפחתו. כאשר אין בקביעות או באופן זמני הכנסות, משלמת המדינה קצבת הבטחת הכנסה .
חשוב להתייעץ בנושא עם עורך דין קצבת הבטחת הכנסה כדי שיידע להוביל את התיק נכונה מבחינה אסטרטגית, כדי להבטיח את זכאותכם לקבלת תו חנייה לנכה ממשרד התחבורה.
למידע נוסף אודות קצבת הבטחת הכנסה - לחץ כאן
טפסים שימושיים - לחץ כאן
כל האמור במסגרת האתר ו/או המאמרים אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנע מהם. על הקורא לפנות ולהתייעץ עם עו"ד אשר עוסק בתחום הספציפי בטרם נקיטת כל פעולה משפטית כזו או אחרת. כל המסתמך על האמור בכל דרך שהיא, עושה זאת על אחריותו האישית בלבד, והאחריות לכל תוצאה ישירה או עקיפה תחול על המשתמש בלבד.